יהושע בן ציון

יהושע בן ציון (1924 - 2004), בנקאי ישראלי, מנהלו של "בנק ארץ ישראל בריטניה", שהורשע ב-1974 בעבירות פליליות אחדות, ובהן גניבה על ידי מנהל של 39.4 מיליון דולר. נדון ל-12 שנות מאסר, אך ריצה רק כשלוש מהן, משום שקיבל חנינה מנשיא המדינה, אפרים קציר, עקב מצב בריאותו. בן ציון המשיך לטעון לחפותו, ולאחר שחרורו הקדיש חלק ניכר מ-27 שנות חייו הנותרות לנסיונות לטיהור שמו, אך נפטר מבלי לקבל חנינה מרחיבה יותר מנשיאי המדינה.

ראשית חייו ופועלו של בן ציון

יהושע בן ציון נולד בתל אביב בשנת 1924, דור שישי למשפחה ותיקה בארץ ישראל שמקורה בצפת. אביו, הרב שמואל בן ציון, היה רב ידוע ועל שמו קרויים רחובות במדינת ישראל. אבי סבו של בן ציון היה מייסד פתח-תקווה יהושע שטמפפר.

בן ציון למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי והוסמך כעורך דין. היה מהראשונים שלמדו מקצוע זה בארץ.

מתחילת שנות השישים ניהל את "בנק ארץ ישראל בריטניה", שהיה בשליטתה של משפחת ויליאמס, בראשה עמד נחום זאב ויליאמס, יהודי בריטי ונדבן ידוע, חמיו של יהושע בן ציון.

בן ציון הצטרף לתנועת ארץ ישראל השלמה וסייע בפרויקטים הקשורים לתנועה זו. בין השאר תרם למימון גרעין אלון מורה, שהקים את ההתנחלות הראשונה בהרי השומרון. הוא נשאר מקורב לחוגי המתנחלים כל ימיו. בראיון שנערך עם נכדתו קרני אלדד בזמן ה"שבעה" עליו היא תיארה את תרומותיו לרווחת חיילים וחיילים משוחררים ^[1].

קריסתו של בנק ארץ ישראל בריטניה והרשעתו של בן ציון

תחילת הסתבכותו מתוארת בפסק הדין שבו הורשע:

במסגרת פעולותיו העניק הבנק המקומי הלוואות לתאגידי הקבוצה במשך שנים, ומשנוכח המפקח על הבנקים כי ליתרות חובה בעשרות מיליונים לירות של חברות הקונצרן אין לבנק ביטחונות מספיקים - הוא הגיע עם הבנק להסכמים עוד בסוף 1968 ושוב בדצמבר 1970... שעיקר מטרתם איסור הגדלת האובליגו לאחד הגופים של קבוצת ויליאמס או של תאגיד בשליטת בני משפחת ויליאמס... וכן התחייבות הבנק לחסל את כל האשראי לגופים אלה לא יאוחר מאשר עד סוף שנת 1974. מתאריך 20.12.70 (תאריך ההסכמים עם המפקח על הבנקים) היה ברור איפוא לנאשם כי מכוח הוראות המפקח על הבנקים, אין הבנק רשאי להגדיל את האשראי לאחת החברות של הקבוצה אלא להיפך: החובות של אלה חייבים להיות מסולקים עד מועד קצוב.

באמצעות הבנק ערכה קבוצת ויליאמס עסקות עתידיות בשוק הסחורות, בהיקף גדול מאוד. למימון עסקאות אלה קיבלה קבוצת ויליאמס מ"בנק ארץ ישראל בריטניה", בשנים 1972-1973, הלוואות בסך 47 מיליון דולר, חרף ההסכמים המפורשים של הבנק עם המפקח על הבנקים. ההלוואות ניתנו בדרכים שנועדו לעקוף את הנחיותיו של המפקח על הבנקים.

בעקבות הלוואות אלה, שלא נפרעו, התמוטט "בנק ארץ ישראל בריטניה" בחודש יולי 1974, ונכנס להליך ממושך של פירוק.

בעקבות זאת נעצר בן ציון ב-15 ביולי 1974, הועמד לדין והורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירות של גניבה על ידי מנהל, מרמה ורישומים כוזבים, וכן בעבירה על חוק הבנקאות ועל תקנות ההגנה (כספים), ונדון לעונש כולל של 12 שנות מאסר.

בן ציון והמדינה ערערו על פסק הדין בפני בית המשפט העליון. בית המשפט העליון ^[2] דחה את ערעורו של בן ציון (תוך תיקון סכום הגניבה מ-47 מיליון דולר ל-39.4 מיליון דולר), וציין: "תקופת מאסר ארוכה כזאת טרם ידענו בבתי-המשפט שלנו בעבירות מסוג זה ביחס לעסקי בנקאות, אבל גם חומרת העבירות והיקפן הוא ללא תקדים בקורות הבנקאות הישראלית". על מעשיו של בן ציון נאמר בפסק הדין, בין השאר:

לא היה זכר במאזן הבנק ליום 31.12.1973 לשעבוד הפקדונות בשווייץ, מפני שהמערער הוליך שולל את רואי-החשבון של הבנק. בכך רימה המערער גם את לקוחות הבנק בהציגו לפניהם תמונה מסולפת של מצבו האמיתי.

בית המשפט השאיר את עונש המאסר על כנו, אך דן בהשפעת בריאותו הרופפת של בן ציון על יכולתו לשאת עונש זה:

המערער חולה במחלה קשה מאוד (פריארטריטיס נודוזה), המקצרת את תוחלת חייו במידה ממשית מאד. לאחרונה חלה, כפי הנראה, הרעה נוספת במצבו עקב התפשטות המחלה לאחת הכליות. הוא זקוק להשגחה רפואית מתמדת ולשמירה מעולה בפני הידבקות במחלות אחרות, כי הטיפול האנטיביוטי מקטין את כוח ההתנגדות של גופו לסכנת זיהום. מקרהו של המערער יוצא איפוא מגדר מקרים רגילים של מערערים המבקשים מבית-המשפט התחשבות במצב בריאותם.

עניין זה הטריד אותנו לא מעט, כי כאן אנו דנים בדיני נפשות פשוטו כמשמעו. אך לבסוף החלטנו שגם הוא אינו מצדיק את שינוי מידת העונש על ידי בית-משפט זה. האמת הרמה היא, לדעת רופאיו של המערער שלא נסתרה, שגורל התפתחותה של מחלתו ייחתך לשבט או לחסד במשך השנים הקרובות. לא נוכל לקצר את תקופת מאסרו עד כדי סיומה בשנים קרובות אלא דווקא, ובנסיבות העניין אין טעם לקצרה חלקית: אם המערער יעבור בשלום את שנות מאסרו הראשונות, ממילא תהיה התחזית הרפואית, לפי הידוע לנו כיום, יותר מעודדת לשנים הבאות. אין צריך לומר, שהמערער יהיה זקוק להשגחה רפואית מתמדת גם בהיותו במאסר, ואם תחול ח"ו הרעה במצבו, שלא תאפשר את המשך החזקתו במאסר, יוכל מנהל בית-הסוהר להשתמש בשיקול-דעתו לפי סעיף 16 לפקודת בתי-הסוהר [נוסח חדש] ולהעבירו לבית-חולים ממשלתי, ואם גם בזה לא יימצא הפתרון, קיימת סמכותו של שר המשטרה לפי סעיף 15 (ד) לחוק דרכי הענישה, לשחרר אסיר ממאסרו, על-פי המלצת ועדת שחרורים, בגלל חולניותו המתמדת.

בית המשפט קיבל את ערעור המדינה, והוסיף על עונש המאסר גם קנס בסך 25 מיליון ל"י.

לאחר פסק דין זה נכלא בן ציון, אך במהלך כליאתו אושפז פעמים אחדות, ופנה פעמים רבות לוועדת השחרורים, על מנת שזו תמליץ לשחררו עקב מצב בריאותו. הוועדה סירבה לעשות זאת, ובן ציון עתר לבג"ץ שיורה לוועדה להמליץ על שחרורו. בג"ץ ^[3] דחה את העתירה, תוך שהוא עוסק בהרחבה במצב בריאותו של בן ציון. בין השאר נאמר בפסק דינו של הנשיא זוסמן:

אין חולק על כך שהעותר הוא אדם חולה מאד, שמצבו ירוד והמשיבים אינם כופרים גם בטענה כי בית-הכלא (בו מוחזק העותר לרוב בחדר החולים) אינו המקום האופטימלי לאנשים מסוגו. עם זה ניתן לקבוע עובדה אחת מעודדת: בעוד שבחוות-הדעת שבאו לפני בית-המשפט (והוגשו לאחר מכן גם לוועדה) נאמר, כי העותר סובל ממחלת הפוליאטריטיס נודוזה, שהתפשטה "כפי הנראה" - כך נאמר בקטע המובא לעיל של פסק-הדין בערעור - גם לכליות ומסכנת את חייו, העלתה בדיקת העותר על ידי פרופסור רחמילביץ שנערכה בבית-הכלא ביום 28 בנובמבר 1975, כי אין אחיזה לדיאגנוזה זו, ואין כל סימנים המעידים על פגיעה בכליות. כך גם נקבע בבית-החולים "אסף הרופא" בתעודת השחרור מיום 7 ביוני 1976. סבורני שכל מי שטובת העותר קרובה ללבו, ובראשונה משפחתו המרבה לטרוח למענו, חייב לקבל עובדה זו ברגש של הקלה וסיפוק. ... כולי עלמא לא פליגי שהעותר סובל ממחלה קשה, של לב ושל הריאות (קצרת), אך נאמנים עלי דברי הוועדה המשיבה שכאלה יש עוד הרבה בבתי-הכלא, והעותר בוודאי מקבל את הטיפול הרפואי הדרוש.

בעקבות ניסיונה של המדינה לגבות מבן ציון את הקנס שהוטל עליו, ניסיון שלא צלח, הוכרז בן ציון כפושט רגל ב-20 בדצמבר 1976. בהליכי פשיטת הרגל נתבע בן ציון להשיב גם את הכספים שבגניבתם הורשע. לאחר שבן ציון סירב לדרישת הנאמנים בפשיטת הרגל כי ייתן להם ייפוי כוח כללי לשם גילוי נכסיו בחוץ לארץ, כפה עליו בית המשפט ^[4] לתת ייפוי כוח כזה, וציין "אשר להצהרותיו החוזרות של המערער, שאין לו נכסים בחוץ-לארץ, אין הנאמנים חייבים לקבל הצהרות אלה כאמת לאמיתה, ובמיוחד על רקע הרשעתו בפלילים של המערער, שהביאה לידי חיובו בקנס הנדון כחלק מעונשו".

החנינה

אישי ציבור וחברי כנסת פנו בבקשת חנינה לבן ציון. הנימוקים לבקשת החנינה היו כפולים:

• מחלתו ומצב בריאותו של בן ציון.
• תחושה שמדובר בחוסר צדק, בטענה שבן ציון לא חרג בפעילותו הבנקאית מהנורמות בענף, והואשם בשל נטיותיו הפוליטיות.

בשנת 1977, בתחילת דרכו של מנחם בגין כראש ממשלה, כאשר כיהן גם כשר המשפטים, המליץ בגין בפני נשיא המדינה, אפרים קציר, להעניק חנינה לבן ציון, מתוך התחשבות במצב בריאותו הקשה.

בהמלצת ראש הממשלה העניק הנשיא קציר לבן ציון חנינה חלקית, בן ציון שוחרר מן הכלא אך חויב לשלם לאוצר המדינה את הקנס בסכום של עשרים וחמישה מיליון לירות ישראליות שהוטל עליו. קיומו של הרישום הפלילי, שלא נמחק, מנע מבן ציון לקחת חלק בניהול חברה כלשהי.

בעקבות החנינה

ב-2 בפברואר 1980 פרסם העיתונאי יהושע ביצור ב"מעריב" כי :"חברי הכנסת משה שחל ויוסי שריד טוענים כי הגיע לידיהם חומר המוכיח שיהושע בן ציון קיבל חנינה ושוחרר מן הכלא בעקבות התערבותו האישית של ראש הממשלה מנחם בגין, מפני שתרם סכומי כסף גדולים לליכוד ולתנועת החרות. לטענת הח"כים שחל ושריד, הגיע אליהם מידע זה מאיש שהיה מקורב בעבר לבן-ציון."

בן ציון תבע את "מעריב" בגין פרסום לשון הרע. בית המשפט העליון קבע^[5]: "אין מחלוקת, שלימים התברר כי המידע, שעליו הסתמכו חברי הכנסת בדברים הכלולים בכתבה, היה מוטעה". למרות הקביעה המשפטית כי המידע מוטעה, התביעה נדחתה, שכן הפרסום היה חזרה על פרסום קודם של חבר-כנסת המוגן על-פי חוק חסינות חברי הכנסת.

בשנת 1997 פנה בן ציון לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בבקשה כי מכוח הוראות סעיף 20(א) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, בטל תוקפן של תביעות החוב שהגישו נגדו מדינת ישראל (בגין הקנס שהוטל עליו) ובנק ארץ ישראל בריטניה (בגין הסכומים בגינם הורשע). בקשתו נדחתה ^[6].

נדחו גם פניותיו של בן ציון לנשיאי המדינה הבאים בבקשה להרחבת חנינתו כך שתכלול גם את טיהור שמו.

יהושע בן ציון נפטר בנובמבר 2004, כשהוא בן 80, לאחר מחלה קשה.

בתו, אליאורה, נישאה לאריה אלדד, לימים קצין רפואה ראשי וחבר כנסת. נכדתו היא הזמרת קרני אלדד.

בדצמבר 2006 הודיע משרד המשפטים כי הסתיימו הליכי הפירוק של בנק ארץ-ישראל בריטניה, הליכים שהחלו "בעקבות מעילת-ענק של מי שהיה מנהלו הכללי של הבנק, יהושע בן ציון ז"ל, בסך של 39.4 מיליון דולר"^[7].

קישורים חיצוניים

• שלמה פרנקל ושמשון ביכלר, המיוחסים, (1984)

הערות שוליים

1. ^ ה'מועל' שתרם לנזקקים
2. ^ ע"פ 173/75 מדינת ישראל נגד יהושע בן-ציון, ניתן ב-18.9.1975
3. ^ בג"ץ 387/76 יהושע בן ציון נגד שר המשטרה וועדת השחרורים, ניתן ביום 28.11.1976
4. ^ ע"א 602/81 יהושע בן ציון נגד קומיסר ודורון, עו"ד, ניתן ביום 21.1.1982
5. ^ ע"א 348/85 יהושע בן ציון נגד הוצאת מודיעין בע"מ, ניתן ביום 7.2.1988
6. ^ תיק אזרחי 267/97 יהושע בן ציון נגד כונס הנכסים הרשמי ובנק א"י-בריטניה בע"מ (בפירוק), ניתן ביום 30.12.1997
7. ^ הסתיימו הליכי הפירוק של בנק ארץ-ישראל בריטניה, באתר של משרד המשפטים